מאה וארבע אסוציאציות חופשיות והמצאות-מחשבה, כך תיאר תוֹמָס בֶּרְנְהַרְד (1989-1931), את הרשימות הקצרות שבספר חקיין הקולות, אוסף אנקדוטות קודרות ומשעשעות כאחת, המתכתבות עם מסורת הכתיבה של כמה מענקי הספרות הגרמנית - יוהאן וולפגנג פון גתה, פרידריך שילר, היינריך פון קלייסט ופרנץ קפקא - והעוסקות כולן בנושאים המוכרים מיצירותיו האחרות שקנו לו את תהילתו – מוות, שיגעון, יחס אמביוולנטי לטבע ואיבה יוקדת לחברה האוסטרית.
ספרו של בֶּרְנְהַרְד, שיצא לאור בשנת 1978, פורש את עלילותיהן של דמויות רבות – פילוסופים וסופרים, מוזיקאיות ומשוררות, שחקנים ורקדנים, שופטים ופרופסורים, ראשי ערים, מנהלים ונשיאים, יצרני נשק, חדרניות, מורות, פועלים ופועלות - כולן על פרשת דרכים שמשבשת את חייהן. בסגנונו המזוקק לוכד ברנהרד את הרגע המכונן הזה וחושף דרכו את הכאב והאבסורד של החיים האנושיים. בכמוסת רעל מרוכזת מזקק חקיין הקולות לתמצית פרועה את יצירת ברנהרד כולה.
לספר מצורפת אחרית דבר מאת המתרגמת טלי קונס.
לקריאה נוספת:
"אשליית הקירבה היא אמנותו", טלי קונס, הארץ, 2024
