אנו שנותרנו מאחור – מניפסט אבלות

"כמו במנטרה ריקה שחוזרת על עצמה בלופ טורדני ואינה מובילה לשום מקום מובחן, שוב ושוב אני מגלגל על לשוני בכפייתיות של חולה חזרה את צירוף המילים הזה – 'אנו שנותרנו מאחור'; מילים מדאיגות בגוף ראשון רבים שבתורן מייצרות עונג מזוכיסטי אשר רק המובס יכול להפיק מגופו המתפרק בעודו חש ניכור ביחס למדינה ולמוסדותיה, ובכך דן את עצמו לגלות פנימית. 'אנו שנותרנו מאחור' – אני רוצה לצעוק את זה בראש חוצות, להתערטל לאור יום, לרוץ כאחוז טירוף ולצעוק בקול גדול, אבל כמו בחלום מסויט הצעקה נבלעת פנימה, חור שחור אוסף אליו את הצעקה הנואשת בבואה במגע עם יגון ללא תכלית או אחרית. הנפילה אינה דבר אישי, באבלי אני מבקש לעטות על עצמי שק אבלות קולקטיבי ... בשני העשורים האחרונים, וביתר שאת לאחר ההפיכה המשטרית והאסון של 7 באוקטובר, אפשר לומר בקור רוח מצמרר את המילים האלה: 'אנו שנותרנו מאחור', או שמא 'אנו שעדיין נותרנו מאחור'. אני חושב על האנחנו הזה שנותר מאחור כקולקטיב מלנכולי ללא פה, ללא לשון, ללא שיניים, כלוא בתיאטרון המוות. מחזה אבסורד שמתחפש לרוח אבלה, מצב הרה קונפליקטים וסתירות פנימיות בין הכורח להישאר במרחב האסון לבין התנועה שדוחפת את הגוף הלאֶה החוצה".

עידן צבעוני הוא מבקר ספרות ועורך הוצאת רסלינג. ספרו האחרון, "בזכות הלבנטיניות: מסה ושלוש עשרה שיחות", ראה אור ברסלינג (2024).