על לידת סיפור מחלום

בקרוב תיפתח אצלנו סדנה לפרוזה אוטוביוגרפית, 'בגוף ראשון', שהיא אחת הסדנאות הותיקות והאהובות בסיפור פשוט. זוהי סדנה המעודדת כתיבה מגוונת ומזמינה לשוטט בין בדיה ומציאות, לטוות עלילה ולפרק סיפור באמצעות קטעי מכתב ויומן, זכרון וחלום. בסדנה גם נחשפים לספרים יחודיים, הנעים בפער העדין שבין האוטוביוגרפי והספרותי.
לקראת הסדנה הקרובה, עדי שורק, מנחת הסדנה, מתארחת השבוע בבלוג ומשתפת אותנו במחשבות והרהורים על לידת סיפור מחלום בספר "המעבר בים סוף" מאת זופיה רומאנוביצ'ובה (בהוצאת עם עובד, סדרת פרוזה אחרת בעריכת אילנה המרמן. תרגום: עדה פגיס).

"זמן קצר לפני בואה של לוּצינה שוב חזר אותו החלום, שלא ידעתי כלל שעדיין אני גוררת אתי, ולא לבדו הופיע, אלא מוקף מראות-בהקיץ עכשוויים, שהיו מקורו והרקע והמבוא שלו. החלום הזה, שחלמתי אותו לפני כמעט חודש, שיחזר בנאמנות מפליאה גם את מה שהיה לפני שנים רבות כל-כך, וגם את מה שחלמתי לילה אחד אז, במחנה – זה משתרבב לתוך זה, מציאות וחלום, והקשר בין שניהם הדוק כל-כך עד שהתעוררתי בזעקה, כמו אז, והייתי בטוחה שאני מתעוררת לא עכשיו, אלא אז, וחיפשתי את לוּצינה על-ידי, את זרועה החשופה, את גבה המופנה אלי, כי אמנם חלמתי שהיא ישֵנה וגבה אלי, כדרכה תמיד, ורציתי לצעוק כמו אז: לֶשֶׁק ישנו! לֶשֶׁק חי! – הצעקה הזו כבר עמדה על שפתי".

בדומה למרסל פרוּסט בתחילת הזמן האבוד שלו, ואולי מעט כמו ז'ורז' פרק, בהגיג "המיטה" (בספרו "חלל וכו'") – מובילה אותנו זופיה ר' מן החלום אל הערות, מן הערות לחלום, משבשת את קווי התפר של המציאות, לא רק בין דמדומי ההכרה, אלא גם בין הווה ועבר. חלום בתוך חלום, חלום-עבר החוזר לפתע ומשחזר אף את הוויית השינה מאז – את הגוף שישן לצידה, את ריחותיו, את מזגו, את עצם נוכחותו, נוכחותה של לוצינה, נוכחות החיים במלואם.
ספרה המופתי של רומאנוביצ'ובה, שכמו קרא לעברי מבין מאות ספרים על המדף בחנות, כבש אותי אליו בעדינות המופלגת של תנועתו.

אין שם דרמה, לפחות לא ברוב רובו של הספר (לקראת סופו הדרמה כן נדרשת לה, לרומאנוביצ'ובה, משום מה, כאילו הייתה הדבר היחיד שיכול היה לקטוע את עדינות הכתיבה ולהביא את הספר אל סופו). לאורך הספר הדרמה משולבת בין השמשות, חבויה כמחשבה, כידיעת החיים על פי סיפור, כחברוּת נעוּרים שחלפה, כחיים שלא תוכל לחיות בחיוניות. לא היא ולא לוצינה.
החלום מוביל אל הערות, הערות אינה, קומי!, אך היא אינה מתעוררת. הייתכן שהחיים נחיו במלואם דרך לחישות, על מיטה קשה במחנה ריכוז? כיצד העבירה לוּצינה את כל התפארת הזו לחברתה הצעירה במילותיה, מניסיונה הצעיר שנקטע בלא חמלה?

היתכן שכל חייה תתגעגע לאותו שיח? לאותן מילים שלא ניתן היה להגיע עדן, לחיות על פיהן או לממשן לאחר השחרור, הבריחה וההשרדות?
ההתפכחות שבספר – העמידה לנוכח המרחק הפעור כבר מזמן, בינה ובין לוצינה, עם מפגשן לאחר שנים – היא הפרדה עדינה של קורי חלום, היא התנועה שבין שכיבה לעמידה, כל הטווח הזה, שבו הרגל מגששת למצוא מאחז יציב ונפרדת מן הענן הרך או המטלטל של ההזיה.

מוביל לשם ומלווה – החלום שנחלם אז, שנחלם היום, שמתעוררים בו פעמיים: פעם אחת לפעם, פעם שניה לעכשיו, שמפענחים את הווצרותו מחדש דרך קולות הרקע של הגשם שירד בדיוק בזמן ההרדמות, מבעד לנביחת הכלב, קולות ששימשו, בתיווך החלום, פס קול מחודש לחלום ההוא, מאז.
בהקשר של עבודת כתיבה עם חלומות, ניתן לראות כיצד המעבר מערוּת לחלום וחזרה – מאפשר עושר מיוחד, המאיר את החלום באופן שקושר אותו אל המציאות והשופך את אורו חזרה אליה. במקרה של "המעבר בים סוף", משמשים קווי התפר עצמם, בין המציאות לדמיון, כמיטונימיה – תמונת ראי מוקטנת – לעצב ולתחושת הפספוס של הדוברת; חיים שהופקדו בבקבוק, כמגילת סיפור, ולא הצליחו להמשות (להתעורר לחיים) אפילו משניצלה היא עצמה בגופה וחיה לכאורה חיים שלמים.

"[…] החלום עיקל לעצמו את רחש הגשם הדולף, שגבר כנראה רק לאחר שכבר נרדמתי, כי לולא כן הייתי שמה לב אליו, לגשם הזה שכמעט הפך לסערה, והייתי חושבת על מסעה של לוצינה ומתעצבת. החלום אף ניצל לטובתו את רוח הפרצים, שמייללת בחדרי באופן מרגיז כל-כך, רוח מערבית שנושבת מהאוקיינוס ישר לחלוני […] ואז, ברגעים האלה, מופיעה התהלוכה הסמויה ההיא וצועדת מחלוני שאינו אטום כהלכה אל דלת חדרי, שאף היא אינה אוטומה, ונשמע דשדוש בלתי פוסק של המוני רגליים, ונחשול של נשימות, אנחות, מין תלונה רוטטת, מציף את החדר […] ואף זאת ניצל החלום לטובתו, שמישהו חצה את הרחוב בחפזון מאימת הסערה, והרי כל אחד יודע איך קול צעדי אדם בלילה עשוי להיכפל ולהתעצם. וכאילו לא די בפעלולים האקוסטיים האלה, נשמעו בסמוך גם נביחות של כלב. זאת אני יודעת בודאות, כי כשהתעוררתי ודעתי הצטללה לחלוטין, עוד הספקתי לקלוט את קול הנביחות ההן, הנדירות בעיר, אותן ואת הצעדים, לפני שהתרחקו ונדמו."

 (טקסט זה התפרסם לראשונה בבלוג "פה ושם")

תמונת הכותרת: Anne Schwalbe, (2013)