על סדנאות סיפור פשוט וכתיבה
כבר כמה שנים שהמרחב של סיפור פשוט פתוח לסדנאות ומפגשים של כתיבה וקריאה ובכל סדנה מחדש אנחנו שמחות ללמוד ולהכיר מקרוב את המנחות והמנחים יוצרים מפגשים ייחודיים ומקוריים שמאפשרים למידה, חקירה והתחדשות.
לקראת פתיחת ההרשמה לסדנאות הכתיבה של סיפור פשוט בחודשים הקרובים, נקיים ערב פתוח ומפגש היכרות עם מנחי הסדנאות, נכיר את הפנים שמאחורי השמות ואת התכנים השונים, נשוחח על כתיבה, קריאה ועוד.
כהקדמה לערב בקשנו מהיוצרים והיוצרות של הסדנאות השנה: דפנה בן צבי, איתן בולוקן, שועי רז ועדי שורק לכתוב לנו כמה הרהורים על התבוננות וכתיבה, זיכרון ויצירה.
מבוגרים כותבים לילדים: בין עצב לקצב, בין דיכאון לדמיון / דפנה בן צבי
"אני לא רוצה ואני לא רוצה ואני לא רוצה לקום, אני לא רוצה ואני לא רוצה ואני לא רוצה מאום", כתבה מרים ילן שטקליס בשיר "מפני ש…", שמצליח לא רק לחדור למעמקי השתיקה, העייפות והדיכאון, אלא גם, ואולי בעיקר, להעניק לקוראים – הצעירים והמבוגרים – את הנחמה של מרחבי הדמיון.
ספרות הילדים הטובה נעה, פעמים רבות, בין שני הקצוות הללו: עצב, פרידה, געגוע וכאב מצד אחד, ופנטזיה, דמיון ונחמה מן הצד האחר. באוקטובר אפתח ב"סיפור פשוט" סבב נוסף של בסדנת כתיבה למבוגרים שרוצים לכתוב לילדים, שבה נתהלך בין שני הקצוות הללו: נחשוב כיצד יכול הגעגוע להוליד מילה; כיצד מה שהולך לאיבוד יכול להוביל למציאתו מחדש, בחרוז, במשפט, בשיר. כיצד העצב מוליד קצב.
בסדנה נשאב השראה מגדולי הכותבים לילדים, אך בראש ובראשונה נשאב השראה מילדים: "הסגולה המיוחדת ביותר שבי היא, שה'אני' הילדי שלי עדיין חי וקיים ומרגיש טוב", סיפר פעם מוריס סנדק. בסדנה ננסה לחזור ולהיות במגע עם האני הילדי שלנו. ונדאג שירגיש, לפחות למשך שלוש שעות בשבוע, טוב.
בגוף ראשון – סדנת כתיבה לפרוזה אוטוביוגרפית / עדי שורק
לדלות זיכרון ולצאת ממנו אל מארג טקסטואלי, לאוורר חלומות ישנים, לעשות שימוש בפתקים זניחים, לצאת למסע כתיבה שמתחיל ברשימת מקרר, לעבד קטעי יומן, לשזור שורות ממכתבים שכתבת או קיבלת, לנוע כלוליין בקו התפר שבין מציאות ובדיה, לכתוב מכתבים אמיתיים מנסיעה מדומה. אלו חלק מן התנועות שנעשה ב"בגוף ראשון" – סדנה לפרוזה משחקית, פרגמנטרית ואוטוביוגרפית. ילוו אותנו כמה סופרות וסופרים מופלאים. ביניהם: יוסל בירשטיין, גרטרוד שטיין, ז'ורז' פרק, לאה גולדברג, אנני ארנו, נטלי סארוט ואחרים.
"הרחוב: לנסות לתאר את הרחוב, את מרכיביו, למה הם מיועדים. האנשים ברחובות. המכוניות. אילו סוגי מכוניות? […] להתאמץ למצות את הנושא, גם אם זה נראה מגוחך, מיותר או שטותי. […] להכריח את עצמנו לראות ביתר שטחיות. לגלות קצב כלשהו: המכוניות החולפות […] לקרוא את הכתוב ברחוב: עמודי מודעות, קיוסקים לממכר עיתונים […] לפענח פיסת עיר. את מסלוליה […] אנשים ממהרים. אנשים אטיים. חבילות. אנשים זהירים […] להמשיך, עד שהמקום ייעשה בלתי סביר, עד שנחוש, לרגע קצרצר, שאנחנו נמצאים בעיר זרה, או טוב מזה, עד אשר לא נבין עוד מה קורה או מה אינו קורה, והמקום כולו ייעשה זר, ולא נדע עוד שאלה מכונים עיר, רחוב, בניינים, מדרכות… להוריד גשמי מבול, לשבור הכל, להצמיח עשב, להציב פרות במקום אנשים, לראות כיצד מופיעים, בהצטלבות רחוב באק ושדרת סן-ז'רמן, בגובה של מאה מטרים מעל גגות הבניינים – קינג קונג או העכבר מטֳקְס אַוֵורי!"
[ז'ורז' פרק "חלל וכו'"]
"כתבי השתיקה" – שירת הזן מהמקורות הקלאסיים ועד לפריחה במערב / איתן בולוקן
מה תכתוב עכשיו?
מִי אוֹמֵר שֶׁשִּׁירַי הֵם שִׁירִים?
שִׁירַי אֵינָם שִׁירִים
דַּע כִּי שִׁירַי אֵינָם שִׁירִים —
וְנוּכַל לְדַבֵּר שִׁירָה
[ריוקאן, תרגום: א.ב]
***
כָּל כָּךְ הַרְבֵּה מִלִּים
עַל אוֹדוֹת הַכֹּל
הַמִּלָּה הָאֲמִתִּית —
כְּשֶׁאֵינֵךְ פּוֹצֶה אֵת פִּיךְ
[איקקיו, תרגום:א.ב]
למשוררי זן יש פנים רבות. יש שהם רהוטי לשון ומלאי קסם, והם כותבים דברי חכמה עילאית ומעוררת השראה. יש שכותבים על אודות חיי המנזר, על חבריהם לניקיון לוחות העץ הארוכים ולישיבות המדיטציה הממושכות. יש שעוסקים בעולם של מעלה – מחוזות הבודהה האינסופיים – ואלה שכותבים על אודות צריבת התשוקות והכמיהה למה שחלף ועל הדוֹ שנותר עמם. יש שכותבים שירה זעירה דווקא על אודות הנשגב ביותר: לא יותר משבע עשרה הברות, לא יותר מתמונה או שתיים; ויש שמפליגים במילותיהם אל נוכח פרח, כוס תה בודדה, זיכרון רחוק. יש ששירתם צלולה ודוממת, ויש התובעים מהקורא להטיל ספק במילותיהם – מערערים בשמחה את עצם תוקפו של השיר.
כאלה הם משוררי הזן – גברים ונשים הכותבים את חייהם. לא כבולים למסורת זו או אחרת, לצורת ביטוי אחת ומוחלטת, אלא רושמים את אשר ניצב מולם. בסין, יפן, קוריאה, ארה"ב וקנדה – שירת הזן היא שירת האנשים ביומם, בעצבותם, בחגם ואף בהסתלקותם. מהעת העתיקה ועד לימנו שירת הזן היא אותה שירה המשתחררת מ-"זן" ומשתחררת מהמילים. היא באה ושואלת: כיצד כותבים את מה שמולנו? מה תכתוב עכשיו?
הִתְוַדֵּיתִי
אֲנִי חוֹשֵׁשׁ שֶׁתִּצְטָרְכוּ להשתוות לִכְבוֹדִי
לֹא אוֹכֵל לִנְשֹׁם כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ
אִם לֹא יִסְגְּדוּ לִי
חֲשַׁבְתֶּם שֶׁמִּצְּבִי מִשְׁתַּפֵּר, נָכוֹן?
הֵנָּה הִיא בָּאָה שׁוּב
שְׁלֵוָה
יָדִי הַשַּׁלְוָה מִסָּבִיב לִגְרוֹנִי
בִּגְלַל זֶה אֲנִי מַנִּיחַ לָכֶם
בִּגְלַל זֶה אֲנִי יוֹשֵׁב כָּאן בַּגְּלִימָה הַזּוֹ
עֵינֵי מִגֻּלְגָּלוֹת אֲחוֹרָה כְּלַפֵּי רָאשִׁי [ליאונרד כהן, 1980 תרגום:א.ב]
12 יוצרות על הֱיֹות בַּעוֹלָם – סדנת לימוד / שועי רז
אחד האפוריזמים הצלולים ביותר, אין יום כמעט שאיני הוגה בו, הם דברי סימון וייל (1943-1909) בספרהּ הכובד והחסד :
היצורים שאני אוהבת הם ברואים. הם נולדו במקרה. פגישתי איתם גם היא מקרה. הם ימותו. מה שהם חושבים, מה שהם מרגישים, ומה שהם עושים מוגבל ומעורבים בו טוב ורע. לדעת זאת בכל מאודך ולא לאהוב אותם פחות
(תרגם מצרפתית: עוזי בהר, כרמל: ירושלים 1994, עמ' 138).
בסדנת הלימוד, אבקש לצאת בעקבי סימון וייל ואחת-עשרה יוצרות נוספות, ולבחון את האופן שבו הן בוחנות את הקיום האנושי, את נוכחותנו בהווייה, את האחריות והאהבה שיש לחוש כלפי השונה, הנרדף, העשוק. רוב היוצרות בהן נדון מציירות נתיב של עצב בעולם; לכן, הסדרה תבקש לעסוק לא רק בפנים הקודרניים כי אם גם ביכולת להפוך עצב לחיוך ולצחוק, ואת האופן בה אנושיות קשובה לזולת עשויה להמתיק את ימינו עלי אדמות, כדבריה של מיכל בן-נפתלי בספרה ספר, ילדוּת :
אמא שלי אמרה, ללדת אותך היה קל יותר מאשר לירוֹק. בחלומות שלי שוּנה התסריט. חלמתי שהיא אמרה שללדת אותי היה כמו לפרוץ בצחוק. אמי התפקעה מצחוק ואני בקעתי והתגלגלתי מן הפה הצוחק של אמי
(רסלינג וושתי: ,תל אביב 2006, עמ' 95).
במסגרת הסדנה, בת חמישה עשר המפגשים, נבקר בעולמן היצירתי וההגותי של שורת יוצרות יהודיות מרחבי העולם. ננסה להבין את תפיסות עולמן, נעמוד על התמות הקיומיות העומדות בתשתית יצירתן; נדון בהתרסה שלהן כנגד ממסדים חברתיים, המרחיקים את האדם מעצמו ומזולתו, ומונעות ממנו את חירותו; ננסה גם לדון ביהדותן של היוצרות, וברלבנטיות של עובדה זו לגבי נהייתן אחר צדק-חברתי, אחריות, עזרה לסובל. במוקד הדיון לא תעמודנה שאלות מגדריות, כי אם שאלות הנוגעות ביצירה, אמנות, הגות, אתיקה וחברה, שיש בהן נגיעה לחיי כל אישה ואיש.
