ספרי שואה בעשן הזמן / ציפי גוריון

לקראת יום השואה חברתי דקל שי-שחורי הזמינה אותי להתארח בפאנל שהיא עורכת בחנות הספרים העצמאית עשן הזמן בבאר-שבע: "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על השואה". את עשן הזמן אני מכירה ואוהבת מימי לימודיי באוניברסיטה, ושמחתי מאוד להזדמנות לחזור אל המקום המיוחד הזה, שהוא גם חנות ספרים, גם מקום להופעות וגם בית קפה ומקום מפגש תרבותי. בהזדמנות זו אנסה להתבונן בספרות מזווית אחרת, בהקשר היומיומי שלי של קוראי ספרות השואה, הוצאות לאור ו'שיווק' של ספרות שואה: יד ושם, מגנס, מכון ון ליר ומפעלי הנצחה ספרותיים ותרבותיים נוספים: 'שלא נשכח' ולפעמים 'שנזכור'. ספרים שעוסקים במלחמה עצמה מול אלה שעוסקים בחיים לפניה ואחריה. ובמחברים עצמם, מי שכתבו מתוך זיכרונות חיים מאותה תקופה ומי שמתכתבים עם אותה תקופה.

לטובת מי שלא ינדוד דרומה איתי, אנסה להעלות על הכתב חלק מהסוגיות הללו. הצורך להישאר ממלכתית במידה מסוימת בערב כמו זה אמנם מכביד על הכתיבה ביד-קלה, והנושא מכתיב צלילה לעולמות רחוקים מאוד מהיומיום, אבל הספרים שאדון בהם הם ספרים מומלצים וקריאים למדי.

אתחיל בקוראים ובקוראות של ספרי שואה. כן, יש קטגוריה שכזו. יש את המוכרים והותיקים, שברגע שמגיע ספר שעוסק בדרך כזו או אחרת בשואה – אנחנו מניחות עבורם עותק בצד. הלקוחות הללו, חשוב להבחין, יקנו ויקראו כל ספר עיון שעוסק בשואה ובמלחמת העולם השניה, או לחלופין כל ספר פרוזה שעוסק באותה תקופה. אלו אף פעם לא אותם אנשים. ישנם אנשי העיון - ואנשי הפרוזה. אנשי הפרוזה מדי פעם יקנו איזה ספר עיון, אנשי העיון יקנו מדי פעם ספר פרוזה, אבל באופן מפתיע הללו לא יעסקו בשואה. למעשה, שמנו לב שאנשי העיון בדרך-כלל יעדיפו פרוזה קלילה יותר כשהם לא קוראים ספר עיון. על כל פנים, ההפרדה בין אלו שמחפשים תיעוד, הקשרים היסטוריים, לבין מי שמעדיפים עיבוד אמנותי למלחמה – ברורה.

בתוך ספרי הפרוזה, אפשר לראות די הרבה שינויים שנעשו בשנים האחרונות. אם פעם היו מצויים יותר ספרים שמתעדים בדרכים כאלו ואחרות את המלחמה עצמה, סיפורים ממחנות הריכוז ומלב התופת כמו אלו של קצטניק, הרי שלאט לאט התרחב המנעד ההיסטורי ויש נטייה די ברורה של ספרים שעוסקים במה שהיה לפני או אחרי המלחמה. כך, למשל, אצל אהרון אפלפלד הנפלא, שכמעט תמיד עוסק בעולם של לפני פרוץ המלחמה או בעולם שלאחר תומה. ספרים רבים עוסקים במלחמה אבל היא מתארחת אצלם, כמעט כמו דמות, כחלק מהמארג האורגני של הסיפור. כך, למשל, ב"אלה תולדות" של אלזה מורנטה, או אצל זבאלד באוסטרליץ. ישנם גם סופרים שלקחו את המלחמה ו"שיחקו" איתה, כמו מייקל שייבון ב"איגוד השוטרים היידים" שבו מהלך ההיסטוריה משתנה, ולאחר המלחמה היהודים לא מקבלים מדינה אלא חוכרים חלק ניכר מאלסקה למשך חמישים שנה, או בחץ הזמן של מרטין איימיס שמספר את חייו של אדם מהסוף להתחלה. הגיבור מתעורר מתוך דמדומי המוות בבית חולים בפורטוגל, הופך מזקן למבוגר לילד, ובתוך כך אנו מגלים שהיה באושוויץ, אבל מהצד הנאצי. יורם קניוק הכניס את המלחמה כדמות שרודפת את גיבוריו באדם בן כלב ולקח אותה אל קיצוניות אחרת ב"היהודי האחרון"

תת-ז'אנר יפה שאהוב עליי במיוחד הוא ספרים אוטוביוגרפיים או יומנים של נשים לפני, במהלך ואחרי המלחמה. כזה למשל הוא "השמיים שבתוכי", יומניה של אתי הילסום בין השנים 1941-1943, ספר נפלא ובו אישה הולנדית צעירה אינטליגנטית מתעדת את חייה ובעיקר את הלכי הנפש שלה כשהעולם סביבה הולך וסוגר עליה. "בלי פרחים ובלי כתרים" הוא מעין יומן בדיעבד: אודט אלינה, סופרת ואמנית שהייתה פעילה ברזיסטנס הצרפתי, שרדה את אושוויץ ומיד כתבה את מה שהייתה כותבת לו הייתה יכולה במהלך המלחמה. בטרילוגיה האוטוביוגרפית של אלונה פרנקל, מתארת הסופרת את שנות ילדותה במלחמה ואחר-כך את נעוריה ושנותיה כאישה ניצולת שואה.

ראויים למחשבה גם כמה ספרים מעוררי פולמוס ומדוברים כמו "נוטות החסד", המתאר את שנות המלחמה מנקודת מבט של קצין נאצי. הספר דובר כה רבות, שיצאה גם חוברת המתעדת את הויכוח סביבו ונמכרת בנפרד ממנו. מובן מאליו שבעת שדיברו עליו הוא היה רב-מכר, אך בשנים האחרונות הוא נזנח כמו רבים מרבי-המכר. אולי הנבואה ניתנה רק לשוטים, אבל יש לי הרגשה שזה יהא גם גורלו של "לבד בברלין" שהיה רב-מכר למשך זמן ארוך יחסית, אך נראה שההמולה סביבו שככה. הדבר קשור במידה רבה גם בענייני שיווק: הוצאה גדולה רוכשת בסכום משמעותי ספר שואה, והיא משקיעה ביחסי ציבור ובפרסום כדי להחזיר את הסכום. הוצאות קטנות שמוציאות ספרים שקשורים בשואה, כמו למשל הוצאת הספרים של יד-ושם, תזכה לפחות הצלחה מסחרית במכירת הספרים שלה, ויחזיקו פחות ספרים שלה בחנויות הספרים. המטרה של הוצאה כזו מראש היא תיעוד, להשאיר את העדויות, עד כמה שניתן, חקוקות בנצח. ראוי לציין גם שהספרים הללו מכילים עדויות אמיתיות של מי ששרד את המלחמה בניגוד לספרים שציינתי שהם בדויים, ומטרתם אמנותית יותר. לצידן של אותן עדויות נמצאות גם יצירות נהדרות שעומדות במבחן הזמן כמו ספריו של פרימו לוי, אלה ששמם עובר מפה לאוזן, שקונים במתנות ושרוצים שיהיו בבית.

ספר חדש יחסית שקשה להתעלם בו כשעוסקים בענייני שואה בספרות העכשווית הוא קובץ הסיפורים הקצרים "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק" של נתן אנגלנדר. אנגלנדר, מהקבוצה החדשה והמוצלחת של סופרים יהודים ניו-יורקים כמו ג'ונתן ספרן פויר ומייקל שייבון, הוא לצורך העניין נציג של הדור שלא היה שם, גם הוריו לא היו שם, אבל הוא הוקף ממש כמונו בסיפורים ובייצוגים השונים של המלחמה. בסיפור הראשון הנושא את שם הספר, דבי והמספר שאת שמו איננו יודעים, זוג אמריקאי-יהודי-חילוני בתחילת שנות ה-40 לחייו מארחים את לורן-שושנה ומארק-ירוחם, זוג חברים עולים שחזרו בתשובה. שתי הנשים גדלו יחדיו וכעת הן נפגשות שוב בחברת הבעלים. באחר-צהריים אחד כולם נפגשים, מעלים זיכרונות ילדות, שותים וודקה ומעשנים הרבה גראס. בין השאר, חוזרת שיחתם שוב ושוב אל השואה. בעוד שלורן ומארק חושבים שההתבוללות הצפויה לבנם של דבי ושל המספר ולשאר היהודים החיים בתפוצות היא השואה הבאה, דבי עסוקה בחיפוש תמידי אחר מקומות מסתור ובאגירת מזון למקרה שהשואה תשנה. זו רק דוגמה אחת לאופן האינטרוספקטיבי שבו כותבים על השואה היום. המבט המופנה פנימה והתוהה: מה נעשה אם זה יקרה לנו? מה אנחנו היינו עושים במקומם? ומי מהשכנים יסתיר אותנו בעליית הגג שלו?

בתמונת הכותרת: "עשן הזמן" בבאר-שבע