נסיכות לוחמות ושוורים פציפיסטיים / שירה לוי

הכל התחיל עם פרדיננד, הגיבור המקסים של אחד מספרי הילדים שהכי אהבתי בתור ילדה. בספר "סיפורו של פרדיננד" יושב לו פר ספרדי עצל באחו ומסרב להלחם, בעצם, יותר משהוא מסרב להילחם הוא פשוט לא מבין את הקונספט, הוא מגיע לזירת מלחמות השוורים לגמרי בטעות ואין לו אפילו את הנטייה הקלה ביותר לשתף פעולה, במקום זה הוא מעדיף להריח פרחים. מאז שהתחלתי לעבוד בחנות ספרים ונזכרתי בו, פרדיננד הפך לאחת ההמלצות הקבועות שלי. חוץ מעיצוב הרטרו המקסים והאיורים המצחיקים, המסר של הספר שנכתב ב-1936 הוא חתרני ומשעשע בלי להתאמץ יותר מדי. דיסני אפילו הפיקו סרט מצויר קצר בכיכובו.

פרדיננד נקשר לפציפיזם כמעט מן הרגע שבו הוא נכתב (ואפילו הוחרם על ידי פעילי ימין בארצות שונות באותה תקופה) אבל רק בשנים מאוחרות יותר נחשב כמערער על חוקי מגדר קלאסיים וזכה למקום של כבוד ברשימות של ספרי מופת פמיניסטיים.

אחרי שגיליתי את זה ושמחתי שנמשכתי אינטואיטיבית ליצירת מופת פמיניסטית אפילו בלי לדעת שהיא כזו, הבנתי שהבעיה היא שהרשימות של ספרי המופת האלה נורא קצרות. כשאני חושבת על הכמויות האדירות של ספרי הילדים שיש לנו בחנות ועל אלה שנוספים עליהם בכל שבוע, מפתיע אותי לראות כמה מעטים הם הספרים הטובים והמוכרים שמערערים על החלוקה המסורתית בין בנים לבנות ומנסים לאתגר את המחשבה שלנו בנושא. חשבתי על הספרים שגדלנו עליהם. די ברור שבאגדות ילדים מסורתיות אין בכלל מה לדבר על ערעור כזה, אבל מצד שני, נסיכות שמחכות להצלה, נרדמות לאלפי שנים, מבשלות ומנקות לגמדים או שכל מטרתן בחיים היא למצוא נסיך הם דימויים שכבר ברור לנו, על פניו, שהם לא רלוונטיים. גם אם היינו רוצות ללבוש שמלות תפוחות ולזמזם לעצמנו ביער כל היום היה לנו די קשה לעשות את זה בסביבה הטבעית הנוכחית שלנו.

הבעיה היא, מעבר לתסביכי הנסיכה החלשה והנסיך האמיץ שהוטבעו בנו, במסרים הסמויים שמתחבאים גם בשירים וסיפורים לילדים שהם לכאורה ניטראליים מבחינה מגדרית. בראיון שערכה עמו פרופ' מירה אריאל, מסביר פרופ' אדיר כהן מאוניברסיטת חיפה שספרות הילדים הישראלית הפכה דווקא יותר סטריאוטיפית לאורך השנים וכי במחקר שהשווה בין ספרות הילדים בשנות ה-50 וה-80, למרות שהיה ניתן לצפות שהמצב יהיה טוב בהרבה, עדיין הוצגו הנשים בשנים מאוחרות יותר כ"בעלות תכונות אופי שליליות, כחסרות ישע, כטיפשות, כרעות-לב, כמכשפות, כחולניות, כפחדניות". כהן מציין כי בשנות ה-80 אפילו האמהות הוצגו בסיפורים כנודניקיות, טיפשות ומעצבנות.

כשהיה לי קצת זמן פנוי החלטתי לערוך מחקר עצמאי קצר בנושא, עברתי למשל, על האוסף המקסים "שרשרת זהב – שירי מופת לילדים מביאליק ועד יהונתן גפן". התחלתי את הקריאה בתחושה האופטימית מדי שלפחות עד גיל מסוים ובמיוחד בספרות הישראלית לא אמור להיות הבדל גדול מאד בין הייצוגים של הנשים והגברים בשירים הללו. לפחות לא זכרתי שהרגשתי את זה אי פעם. כמובן שהתאכזבתי, הייתי צריכה לדעת מראש שזה מה שיקרה, אבל לא חשבתי שזה יהיה עד כדי כך בולט.

אני לא יכולה להגיד שהייצוגים באוסף הזה הפילו אותי מהכיסא, אבל עדיין הפתיעה אותי ההצטברות של הדימויים החזקים והמעניינים של הבנים והגברים לעומת אלו המבאסים והצפויים של הנשים והילדות. סתם לצורך ההמחשה, מספר כותרות נבחרות – חלקם של שירים שלכאורה לא ממש קשורים לנושא אבל איכשהו מסתנן אליהם מלך חזק, בובה סמרטוטית או פשוט חתן וכלה בתור הייצוג של הסדר הנורמטיבי הברור מאוד: למשל, "מעבר לים" לעומת "שתי בנות" (צילי וגילי), "פתחו את השער", "מיכאל" ( שחיכיתי וחיכיתי לו), "הילדה הכי יפה בגן" ואפילו "גברת עם סלים" ואם רוצים קריאה חתרנית במיוחד "למה לובשת הזברה פיג'מה?" – זה אולי נשמע מצחיק אבל אם היא היתה סוס או חיה זכרית אחרת רוב הסיכויים שלא היה שיר על מה שהיא לובשת.

ברור שאף אחד מהשירים הללו לא מדכא במיוחד בפני עצמו, רובם נהדרים ונוסטלגיים ומעלים לי חיוך על הפנים. יש אפילו כמה מוצלחים שכן מציגים בנות בעלות עוצמה או בנים שצריכים להתמודד עם הגבריות שהחברה מלבישה עליהם. כמו למשל, לאה גולדברג הנהדרת ב"כובע קסמים" או "הילד הרע" ומרים ילן שטקליס ב"דני גיבור" (בוכות הדמעות מעצמן). חוץ מזה, אפשר תמיד לומר שהשירים האלה וותיקים מאד ושחלקם נכתבו בתקופות בהן כל השיח על הנושא הזה היה שונה לגמרי.

המחשבה על שנות ה-80 וחוסר ההתקדמות היא זו שדיכאה אותי במיוחד. ניסיתי לחשוב אם השתנה משהו מאז ונדמה היה לי שלא הרבה, בטח שלא מספיק. הספרים החדשים שאני נתקלת בהם אמנם לא מכילים מסרים סקסיסטיים במיוחד אבל גם לא מעניינים במיוחד, הם לא מציגים אלטרנטיבות מגניבות, מקסימום, דימויים יחסית ניטראליים של ילדים וילדות אך גם הרבה מאוד בנים פעילים עם מכנסיים מלוכלכים והרבה נסיכות, פיות ורקדניות.

אין מספיק ספרים כמו "הנסיכה שלבשה שקית נייר" שבו הנסיכה הולכת להציל את הנסיך מהדרקון ואז מחליטה לא להתחתן איתו בסוף כי הוא טיפש. (בהזדמנות זו אני רוצה להצטרף לקריאה הנרגשת להוצאת ברירות – היכן שלא תהיה – להדפיס אותו מחדש!). או כמובן פיפי-גילגי-בילבי ארוכת הגרב האלמותית שלא רק שהיא ללא ספק הילדה המגניבה והחזקה ביותר בעולם אלא שכמו שהבנתי לאחרונה אחרי שחברה הפנתה אותי למאמר שךל ד"ר אפי זיו, מייצגת גם את הטרנסג'נדריות המתאפשרת בעולם המסודר והממוגדר של טומי ואניקה, חבריה למשחק. הכוונה היא לאו דווקא לטרנסג'נדריות במובן של גברים או נשים שבוחרים לאמץ מראה חיצוני של המין הנגדי אלא למסוגלות שלנו לנוע בתוך ההגדרות החברתיות והמנהגים הסביבתיים שמגדירים את מי שאנחנו. כך, אומרת זיו, רק לנוכחות של גילגי בתור ייצוג שונה של ילדותיות ונשיות יש את הכוח לשנות את אניקה בעלת השמלות המגוהצות והמעומלנות ואולי – אני מוסיפה – גם את טומי.

(מצאתי את הלינק הזה רק מדובב לאיזו שפה מזרח אסייתית אבל זה הופך אותו לאפילו קצת יותר משעשע)

החוויה הזאת של ההזדהות עם חלקים אחרים של האישיות שלנו, שפעמים רבות הסביבה אינה מאפשרת לנו לבטא, מובילה אותנו באופן אוטומטי לתגובה אחרת אל הטרנסג'נדריות באופן כללי. היא נותנת לנו את האפשרות לראות אותה כמשקפת מצב של התנגדות לנורמות שתמיד תפסנו כסדר טבעי וקבוע. מעבר לזה, היא גם משנה את היחס שלנו אל טרנסג'נדריות כתופעה פרטית. פתאום, מתופעה חריגה ומפחידה, הופכת הטרנסג'נדריות לייצוג של המאבקים הפנימיים של כולנו וזו רק דוגמה אחת למה שספרות ילדים מעולה מסוגלת לעשות.

זיו מדברת על הבושה כמכוננת ומאפשרת זהות מגדרית אישית. כמו בכל כך הרבה נושאים אחרים החברה היא שמפעילה את הבושה הזו בדרכים ישירות ועקיפות וכמו שאנחנו יודעים, אין דרך טובה יותר לעשות זאת מאשר דרך "סיפורי אזהרה" (Cautionary tales) כשחושבים על זה ככה, כל סיפור ילדים שקראנו, כל סיפור ילדים שאנחנו קוראים או שנקריא לילדים שלנו הם שגורמים לנו להרגיש אם מי שאנחנו רוצים או יכולות להיות הם בסדר או לא בסדר, הם שממחישים לנו כמה אפשרות יש לנו בעולם לפעול בנתיב הזה שהוא רק שלנו וכמה משקל יהיה לקונפורמיזם בחיים שלנו.

במאמר מעניין בכתב העת היפה לספרות ילדים "הפנקס" (שגם עשה כמה מחוות מקסימות לגילגי) מדבר ערן שחר על הבחירות של הורים גם בקניית ספרי ילדים לבנותיהם או בניהם, הוא מסביר למשל ש"לבנות "עושים הנחות": אם הדמות הראשית היא בן – עדיין רוכשים עבורן את הספר, אך לבנים ממעטים לקנות ספר שהגיבורה בו היא בת". חוץ מזה, הוא מצביע על נקודה חשובה, רוב מי שרוכש לילדים את הספרים הן אמהות. כלומר, למרות שנשים כאן הן בצד המוחלש של המשוואה, הכוח התיאורטי נמצא בידיים שלנו. כל מה שאנחנו צריכות לעשות זה להשתמש בו. לא רק בקניית ספרים מגניבים יותר ובבלבול האבחנות המקובלות על מה מתאים לבת ומה מתאים לבן אלא ביצירה ממשית או לפחות עידוד יצירה של תרבות וספרות שהיינו רוצות לקרוא בעצמנו כיום או בעבר. לא שאין בכלל ספרים כאלה, נעשים בארץ ובעולם ניסיונות יפים ומעניינים להשמיע גם קול אחר בתחום הזה בשנים האחרונות, אבל זה לא מספיק, אפילו בכלל לא.

קיים בתחום הזה צורך אדיר במהפכה שקטה, כזו שיש לה את הכוח לשנות את החברה מבפנים. כמו שאני רואה את זה, ככל שיהיו יותר ספרי ילדים – כי אצל ילדים זה מתחיל – או ספרות בכלל, שיציגו אפשריות מגוונות יותר, צבעוניות יותר, מרתקות יותר, לא יהיה ממה לפחד, כל כך הרבה אפשרויות יהיו פתוחות בפנינו שקול אחר יהיה רק זה – קול אחר בתוך מגוון האפשרויות האינסופי שיהיה לנו, ומה יכול להיות יותר כיף ממגוון אפשרויות אינסופי

רשימה זו הופיעה לראשונה בבלוג "יחסי מין – הגיגים של (א)נשים על מגדר"