מעטפות ריקות ומהפכות זן: קריאה, זיכרון ובדיון

זה לא קורה הרבה, אבל מדי פעם בפעם, שורה או שתיים מתוך יצירה ספרותית תופסות אותנו, משנות משהו באיך שאנחנו חווים את העולם ואת האופן שבו אנחנו מסתכלים וחושבים על קריאה ועל כתיבה. השבוע, לקראת פתיחת הסדנאות של 2014 ביקשנו מן המנחות והמנחה של הסדנאות שיחלו בחודש הבא, לשתף אותנו בכמה שורות מן הסוג הזה, כאלו שדיברו אליהם באופן מיוחד, נשארו איתם לאורך זמן ומלוות באורך קבע את היצירה האישית שלהם ואת הסדנאות שהם מעבירים ב'סיפור פשוט'. 

ענת זכריה על ספגטי בולונז ומעטפות ריקות

 "אִם תִּרְצוּ סְפָּגֶטִי בּוֹלוֹנֶז, \ תְּקַבְּלוּ אֶת כָּל הַסְּפָּגֶטִי בּוֹלוֹנֶז שֶׁבָּעוֹלָם.\ אִם תִּרְצוּ אֶת כָּל הַסְּפָּגֶטִי בּוֹלוֹנֶז שֶׁבָּעוֹלָם,\ תְּקַבְּלוּ בְּקֹשִי מַעֲטָפָה רֵיקָה עִם פֶּתֶק: \ "מִשְׁלוֹחַ הַבּוֹלוֹנֶז אָבַד בַּדֶּרֶךְ \ מִמַּרְסֵי לְחֵיפָה; \ אוּלַי טָבַע בַּיָּם \ אוּלַי נֶחְטַף בִּידֵי אוּזְבֶּקִים מְשֻׁלְּחֵי רֶסֶן \ אוּלַי הִתְפּוֹצֵץ בְּטָעוּת".

חזי לסקלי הוא בשבילי תמיד תזכורת לאיך אפשר לכתוב משהו רציני ומכביד באופן כל כך מצחיק. תזכורת לזה ששירה לא בהכרח צריכה להיכתב בדם ליבנו. כי כבר בקריאת שתי השורות הראשונות את נתקפת איזו שמחה פתאומית, מחייכת לעצמך, שותקת הרבה זמן, חושבת הרבה זמן. כן כן הוא טבע ואחר כך בטח הוא צף. והזעזוע הקל שיש לנו תמיד על הפָּנִים לפתע נעלם וגורם לנו לזמרר לעצמנו, בציחקוק קל, כשאנחנו מתענגים על הידיעה שאיפשהו יש אוזבקים משוחררי רסן שחוגגים על בולונז עם שֽׁיָרֵי יָם, וכל האור מוחזר.

וזה לא דיבור על אלף דברים אחרים, כי הבולונז הזה הוא מציאות יומיומית רגילה שפשוט קיימת, וזו רק מעטפה ריקה. ועל הכל מנצחת האפשרות לִרֽצוֹת שהיא אולי האפשרות היחידה לעבור מרגע אחד לרגע שני, כלומר לחיות, כלומר לכתוב.

גלית ראב"ד על תמרורי הפחדה דמיוניים

"ביום שבו מצא מר יגידו בת-ים יושבת בכורסא הכי טובה שלו, הוא ברח מהבית והסתובב ברחובות עד הערב. וכשחזר הביתה, ראה שהיא עוד יושבת שם, בכורסא, ששטה עכשיו באמצע החדר. הוא הסתכל בה ואמר: "חצי ממך דווקא מאוד נחמד, אבל אף פעם, אף פעם, אני לא אתחתן עם דג. את מתארת לעצמך מה כולם יגידו."

את מר יגידו פגשתי לפני שנים בספר "אמבטיָם", שכתבה נורית זרחי ואיירה רותו מודן. אני קוראת מתוכו לפעמים בסדנאות הכתיבה שלי כשאני רוצה לדבר על אותו "מר יגידו" הפנימי שמפריע לכתיבה. "מר יגידו" יכול להתגלם בתור קול ספקני או ביקורתי במיוחד שאני עצמי משמיעה כלפי הכתיבה שלי, בתור איזו חברה מהפייסבוק שמשמשת לי תמרור הפחדה דמיוני (מה היא תגיד עליי לחברות האמיתיות שלה כשאפרסם את הסטטוס הטיפשי הזה?) או בתור מורה מן העבר שאני עדיין רוצה להרשים בכתיבתי המפולפלת. לכותבים רבים יש "מר יגידו" משלהם, ובסדנה אנחנו מעמיקים את ההיכרות איתו, לומדים להקשיב לו ולשוחח איתו ופותחים באמצעותו צוהר אל קשיי הכתיבה. מר יגידו שבספר פוחד מגרגיר חול, בת הים השונָה והמשונָה, אבל גם נמשך אליה מאוד, ובסופו של דבר מוותר על כל מה שהוא מכיר ובוחר לשוט איתה באמבט-ים לעבר השקיעה. להסכים לוותר על המוכר והידוע ולהפליג בכתיבה אל הלא-נודע הוא עוד משהו שאנחנו מתַרגלים בסדנה. שהרי – "הכל זורם," אמרה גרגיר חול, "אין טעם להעמיד פנים שלא."

עדי שורק על תנועה בתוואי הזיכרון 

 "אין לי זיכרונות ילדות […] שנים רבות התנחמתי במחשבה שאין לי היסטוריה: האובייקטיביות היבשה שלה, ודאותה המדומה, תומתה וזכּותה סוככו עלי, אבל מפני מה סוככו עליי אם לא מפני ההיסטוריה שלי, מסיפור חיי".

המשפטים הללו שכתב ז'ורז' פרק, הפותחים את החלק האוטוביוגרפי בספרו "W או זכרון הילדות", מהלכים עלי קסם במשך שנים. ציטטתי אותם ברומן הראשון שלי, "שבע מטרוניתות", ומאז אני עוקבת שוב ושוב, בקריאתי בספר, אחר החיפוש הפרוש בפנינו בכתב. כיצד נעים בתוואי הזיכרון, מחצינים את אי-הזיכרון ושולים תמונות שמעולם לא פותחו, אל האור? כיצד עושים זאת באופן שמעמת את האמת, לא רק עם האוטוביוגרפי והתודעה הילדית, אלא עם מלאכת הסיפר עצמה? כיצד הופכים את ההיסטוריה לאינטימית, מה מאפשר למסע אישי להיעשות ספרות מורכבת, מרתקת, מעציבה ומצחיקה עד דמעות?

אני מאמינה בהשראה מ"מאוֹרוֹת גדולים"; בסדנה "בגוף ראשון", אלו דווקא ברובם סופרות וסופרים שהאמינו בקטנות. ביניהם ז'ורז' פרק, לאה גולדברג, נטלי סארוט, גרטרוד שטיין, יוסל בירשטיין ומרסל פרוסט, כולן-ם התחקו אחר תנודות זעירות, אחר התודעה ומהלכי היומיום. במהלך הסדנה נקרא קטעים מתוך הטקסטים שלהן-ם, לצד התנסויות כתיבה עשירות. כך, ממפגש למפגש, הולך ונוצר קשב למה שמונח ממש לפנינו ולצלילים שניתן לנגן עימם.

שלום גד על מהפכות זן 

"ישנו סיפור זן וישנו חיקוי מושלם של סיפור זן. מי שיצליח להבדיל ביניהם יגיע להארה; או לחיקוי מושלם של הארה."

מתוך "לקסם הבא אזדקק לכנפיים", אלכס אפשטיין (מתוך "סיפור" קצר ששמו: "הדף הריק: עוד הערת שוליים על הכתיבה")

זה כבר כמה שנים שאני נוטה להיות בעד הפורמט הדיגיטלי ולהתעלם (לא בגאווה גדולה) מכל מה שלא מגיע אליי דרך האינטרנט. אבל למרבה האירוניה, דווקא הספר הזה הגיע אליי בצורה המודפסת שלו, לפני שידעתי שהופץ קודם כל דיגיטלית דרך פייסבוק, קיבלתי אותו במתנה מחברים, מה שמוכיח שמהפכה עושים ביותר מחזית אחת.

בתמונת הכותרת: ז'ורז' פרק