ההיגיון שבמופרך: עודד בורלא - פוסט אורח מאת פרופ' יעל דר

התואר "חלוץ הנונסנס העברי לילדים" שמור בדרך כלל למשורר אברהם שלונסקי. אך לתואר מכובד זה – בכל הקשור לפרוזה העברית לילדים לפחות – ראוי יוצר נוסף: עודד בורלא (2009-1915). בניגוד לשלונסקי ולכמה מהיוצרים המרכזיים של הקנון העברי לילדים בתקופת היישוב והעשור הראשון למדינה, בורלא לא הגיע לשדה ספרות הילדים משדה ספרות המבוגרים. מראשית דרכו הוא כתב לילדים, והיה עליו לכבוש את מעמדו "מלמטה" בזכות אהדתם של קוראיו הצעירים. ואכן, בשנות השישים, השבעים והשמונים של המאה העשרים היו לו קוראים נלהבים רבים, ועד היום יש לו קוראים נאמנים. עובדה היא שב-2009 מצאה לנכון הוצאת ידיעות ספרים לפרסם מהדורה חדשה של ספרו הראשון, "מכתבים לליאורה", שראה אור בספרית פועלים עוד ב-1961.

ביותר משבעים ספרי פרוזה ושירה שכתב לילדים במשך כחמישים שנות יצירה שב בורלא ואתגר את הרציונלי, הרֵאליסטי וה"חוקי", ובחן את גבולותיה של התורה הנלמדת ונרכשת באמצעות החינוך הפורמלי. עם זאת, הוא מעולם לא ויתר לקוראיו על הצורך בגיוס האינטליגנציה שלהם והידע שכבר רכשו בגילם הצעיר על העולם. בלי ידע ותבונה לא יוכלו הקוראים הצעירים למצות את ההומור המושחז שבסיפוריו ובשיריו, –ולא יוכלו להפיק תועלת מן השיעור הייחודי שהסיפורים הללו מזמנים להם. כי בורלא, אף שהיה פורע חוק וסדר מקצועי, היה מורה במלוא מובן המלה. אהבת אדם חובקת כול וסקרנות בלתי-נדלית כלפי השפה וכלפי הטבע הקרוב והרחוק – כל אלה נלמדו ביצירותיו בווריאציות שונות, ותמיד בחיוך (ולעתים גם בצחוק מתגלגל).
יצירות הנונסנס הקלסי לילדים, מן המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים, תמיד נשענו על הומור, ועל פי רוב שמרו על משקל וחריזה מוקפדים, מעין סדר פורמלי שבחסותו ניתן להתפרע ולהפקיע מהמילים תכונה מרכזית שלהן: את משמעותן. בהיעדר "תוכן" ניתן, כמובן, להתרכז במאפיינים אחרים של המילים: הצליל, הצורה, מיקומן של המילים במשפט, הרבדים השונים שלהן, הריטואליים החברתיים סביבן וכו'. גם אצל בורלא לשפה יש מקום מרכזי, אף שעיקר יצירתו היא פרוזה ולא שירה. וגם אצלו ההומור הוא רכיב מרכזי ביותר. במקרה של בורלא זהו הומור אינטליגנטי וקליל, הבנוי על שבירת ציפיות ושתילת המופרך בתוך מה שמציג עצמו כהגיוני ו"חוקי" לעילא.

לעתים קרובות לובשת הפרוזה של בורלא צורה של סיפור טבע שבמרכזו בעלי חיים, ארצות רחוקות או זמנים אחרים. אך עד מהרה היא משנה צורה והופכת לסיפור הרפתקה קטן וחסר שחר, המסרב ללמד את קוראיו משהו "חשוב" על העולם. הגיבורים, בעיקר בעלי חיים וילדים, מצטיינים ביצירתיות לשונית ובחוסר נכונות לקבל על עצמם את תכתיבי השפה. כאלה הם, בין השאר, גיבורי כמו סיפורים (עם עובד, 1966); שלוש ועוד כחול (עם עובד, 1967), או קואטימודי (זמורה ביתן, 1987)..
כך, למשל, נפתח הסיפור העכבר והחיפושית, הראשון באסופת הסיפורים שלוש ועוד כחול (עם עובד, 1967), שכשמה כן היא – נונסנס מוחלט, המצרף יחד דברים שלא יודעים להצטרף זה לזה:

פעם היה עכבר. הוא גר בארץ הודו, ולכן היה עכבר הודי. אמא שלו קראה לו פיצפיץ, כי הוא היה הבן הכי קטן שלה. בוקר אחד, כשאמא שלו לא היתה בבית, יצא פיצפיץ מחורו, הביט בזהירות קדימה ואחורה, למעלה ולמטה וגם לצדדים, רץ וטיפס על עמוד גבוה, עמד על קצה העמוד, פרש את ידיו וקרא: 'אני פיצפיץ! שלום ארץ הודו! מה שלומך?'
חיפושית אחת, שעמדה במקרה בראש עמוד אחר, שמעה את קריאתו של פיצפיץ. היא הביטה בו בעדינות ושאלה: 'אולי אתה יודע כמה הם שלוש ועוד כחול'?.

מרגע זה נפתח דיאלוג של חירשים בין השניים, דו-שיח מצחיק עד דמעות, ששם לקלס את חוקי השיח הפורמליים שעליהם מקפידים השניים, אף שהם כלל אינם מבינים זה את זה. עורב אחד, שעבר שם באקראי, מסכם את השיחה המצחיקה הזאת בהיגיון רב, המתאים לספר שיש לו אחריות מדעית כלפי קוראיו: הם אינם מבינים אחד את השני. העכבר מדבר הודית והחיפושית מדברת בנגלית.
במקום לצייד את הסיפורים ב"מסר" או ב"ידע", הופכים אפוא סיפוריו ושיריו של בורלא לטקסטים שבמרכזם השפה, קולו המקורי של היוצר – והנאת הקוראים. זאת בלי לקפח את הסקרנות ואת ההתפעלות מהעולם ומסדריו, המשתקפות ביצירות כולן.
אולם, למרות חוסר ההיגיון ושבירת הציפיות ההומוריסטית, על עניין אחד לא ערער בורלא מעולם: על מוסד המשפחה. הבית נוכח בסיפוריו הרבים כמרחב הפיזי והנפשי היציב שממנו יוצאים להרפתקה, וכמקום שאליו חוזרים בסופה. שם מונחים ההיגיון והסדר, שם הכול מוכר ובטוח.
הנה סגירת סיפור טיפוסית לבורלא, מהאסופה כמו סיפורים, החותמת את הסיפור איך מדליקים, שבמרכזו הרפתקה של שתי גחליליות צעירות: עפו לילית וגילית הביתה וסיפרו הכל לאמא גחלילית, אכלו ארוחת ערב, כיבו את הפנסים, עשו מקלחת ושכבו לישון יחד. והנה עוד אחת, מהסיפור הזיקיות שגילו ארצות הכלול באסופה שלוש ועוד כחול: 'די לגלות ארצות', אמרה זיקזיק. 'בואי. נחזור הביתה'. 'טוב.' אמרה זיקי. ושתיהן חזרו הביתה. ושתיהן היו ירוקות מאוד.
העובדה שסיפוריו של בורלא נקראים בתוך המרחב הבטוח הזה, בדרך כלל בפי הורה אוהב, שב והדגישו. למעשה, ככל שהרחיק בורלא בסיפוריו אל ארצות אקזוטיות וסיפר על בעלי חיים משונים ונדירים, הלך ה"כאן" שממנו סופר הסיפור והפך למרחב יציב ומובן מאליו עוד יותר.

כאמור, בורלא קנה את מעמדו כאחד מיוצרי הקנון הספרותי לילדים "מלמטה", דרך העדפותיהם הספרותיות של קוראיו הצעירים, אך עם הזמן זכה גם להערכת הממסד. ב- 1992(תשנ"ב) הוא זכה בפרס זאב על מכלול יצירתו לילדים, וב-2008 (תשס"ח) בפרס ביאליק לספרות יפה על כתיבתו לילדים. ילדי שנות השישים והשבעים בגרו והפכו לקובעי טעם בתחום ספרות הילדים. באמצעות הפיכתו של בורלא לקלסיקון, הזכירו לעצמם ולו את חסד נעוריהם.

פרופ' יעל דר היא חוקרת ספרות ילדים ותרבות ילדים ישראלית. הרשימה לקוחה מתוך ספרה "דודה של שום איש: קלסיקה וקלסיקונים בספרות הילדים העברית", 2014, הוצאת עם עובד וסל תרבות ארצי, עמ' 111-114.

בתמונת הכותרת: עודד בורלא. צילום: רובי קסטרו