"דיאגנוזה" - קוסטיה פרמיאקוב בעקבות 'סיפור פשוט' של עגנון // שבוע האיור 2018
זו השנה הרביעית בה אנחנו לוקחות חלק בשבוע האיור ומארחות תערוכה הנותנת פרשנות חזותית לספר "סיפור פשוט" של ש"י עגנון. בעבר הוצגו עבודותיהם של המאיירים/ות: נועה שניר, יניב טורם, קרן כץ והפסל איתי רון-גלבוע.
השנה תוצג פרשנותו החדשה של המאייר והמעצב קוסטיה פרמיאקוב, המבקש לתת אבחנה משלו למצבן הנפשי של הדמויות: לתעד ולשקף את הלכי הנפש, התשוקות והטירוף האוחזים בדמויות המרכיבות את העלילה וגם את מערכות היחסים הנרקמות ביניהן. התערוכה מתחקה אחר האנושיות והבנאליות שבשיגעון אשר אינו ספציפי לזמן או למקום אלא מתלווה אלינו תמיד, גם אם אנחנו לא מרגישים בנוכחותו. לקראת התערוכה פנינו לקוסטיה פרמיאקוב עם כמה שאלות בנוגע לעבודתו:
לתערוכה בחרת לקרוא ״דיאגנוזה״ מושג השאול מעולם הרפואה והמדע. מדוע בחרת בשם הזה לתערוכה?
הרגשתי שעגנון מעמיד את הקורא בעמדה של מעין מאבחן. הוא כאילו מזהיר בפני הקריסה הנפשית של הירשל ומאותת בנוגע למצבן הנפשי של הדמויות האחרות. לכן, באופן טבעי הרגשתי שכל תיאור שלי של הסיפור הוא דיאגנוזה להפרעות בו הדמויות מצויות. להבדיל מעגנון, שבוחר להתעלם מעולמן הפנימי של רוב הדמויות, בחרתי להפוך אותו לגוף התערוכה.
האם הכרת את הסיפור לפני הפרויקט, ומה היו תחושותיך במפגש עימו?
לא הכרתי את הסיפור לפני. הופתעתי מהדרך בה הוא מסופר - הדמויות מתוארות בדרך עקיפה, לא על ידי תכונות האופי, אלא לרוב על ידי תיאור הסביבה שלהן ופועלן. בדומה בדמויות בסיפור, כך גם הקורא שבוי בפער שבין ההתרחשויות בסיפור לבין עולמם הפנימי של הגיבורים. לכן יש תחושה שהסיפור מתרחש בשני מישורים - פיזי ומופשט. הטקטיקה הזו של עגנון עימתה אותי אם השאלה - כמה ריאליסטי תיאור כזה של המציאות? מה גובר על מה? העולם הפיזי או עולמנו הפנימי? עגנון אמנם עונה על השאלה הזו בכך שהירשל חוזר לחיק משפחתו וממשיך בשגרת חייו, אבל הדבר, כנראה בא על חשבון דיכוי עולמו הפנימי העשיר.
שאלה נוספת שהסיפור עורר אצלי היא על היכולת של האדם לשלוט בחייו ולקבל החלטות. עולמו הפנימי של הירשל מנסה להתנגד לתכתיבי החברה ומשפחתו, אך לבסוף נכנע למציאות.
מה עניין אותך בסיפור, ובמה בחרת להתמקד בפרשנות החזותית שלך?
אותי עניינה הסמליות, ואיך אני יכול להשתמש בה ליצירת דימויים מעניינים שמספרים את הסיפור. ניסיתי ליצור סדרה שעושה שימוש במוטיבים שחוזרים על עצמם בסיפור- השעון שמבטא את המרד של הירשל בדת ובתרבות, הספרים שמאפיינים את בלומה ואת מורשתה, התרנגולים שמסמלים את גבריותו של הירשל ואת דיכויה, הבית שנחשב למסגרת המעניקה ביטחון מול היער הפרוע והמסוכן, החלומות של הירשל שמבשרים רעות.
דבר נוסף שבחרתי להתמקד בו הוא ההקבלה שעושה עגנון למגילת שיר השירים. דוד משיר השירים מכונה "צבי או עופר האיילים", שכן הוא הירשל (צבי בגרמנית), ואילו אהובתו מכונה "שושנת העמקים" שכן היא בלומה (פריחה). עגנון כאילו רומז לנו על הפוטנציאל של מערכת היחסים ביניהם, אילו הייתה מתממשת, ואני מצידי בוחר להשתמש באפיונים משיר השירים כדי לתאר את דמויותיהם של בלומה והירשל.
כיצד בחרת להתמודד עם הקונקרטיות של הסיפור המקורי, שמתרחש בתחילת המאה ה20 בקהילה יהודית בעיירה במזרח אירופה?
בחרתי להתמקד באווירה של הסיפור. הרבה מההתרחשות קורית בין השורות, ואני שאפתי לתפוס את הרגעים האלה. המחשבות והתחושות עימן נשאר הקורא עניינו אותי יותר מהקונקרטיות של הסיפור. ככל שעלילת הסיפור מתקדמת הצופה מקבל רמזים שמשהו הולך להשתבש, ובצורה דומה ניסיתי לבנות את האיורים - אווירה קודרת ואניגמטית אותה הצופה צריך לפענח אל מול הסיפור הכתוב. הקונקרטיות מתגמדת לעומת התהפוכות הנפשיות שחוות הדמויות.
מה היה תהליך העבודה שלך על הסדרה?
תוך כדי קריאת הספר סימנתי דימויים שמצאו חן בעיניי, וניסיתי למצוא דרך לחבר בין הדימויים השונים - בלי להציב לעצמיי מטרה בהכרח לאייר סצנות מסוימות מתוך הסיפור, אלא את מה שנובע מהן, את מה שהמספר לא סיפר, את מה שעולה בדמיונו של הקורא.
