"אין לראות בדברינו אלה קטרוג, כי אם מרפא לפטפטנות; הלא אנו מחלימים מחוליינו על ידי אבחנה וטיפול, אך תחילה מגיעה האבחנה. הן איש אינו מתרגל להימנע ולסלק מנפשו את מה שלא מעיק עליו; אך החוליים גורמים לתעוקה רק כאשר אנו תופסים בעזרת ההיגיון את הנזקים והבושה שבאים בעטיים. כך אפוא עתה מבינים אנו בעניינם של פטפטנים: בחפצם לְהֵאָהֵב יעוררו שנאה, ברצונם להועיל יהיו לטורח, הם נדמים בעיני עצמם כנערצים, אך למעשה נלעגים, יבזבזו את כספם בלי להשיג מאום, לחבריהם יעשו עוול, יסייעו לאויביהם ואת עצמם יהרסו. לפיכך זוהי ראשית המרפא והמזור לחולי: שיקול דעת לגבי הבושה והסבל הנובעים ממנו." [מתוך הספר]

פְּלוּטַרְכוֹס איש כַירְוֹנֵיאָה, בן המאות הראשונה והשנייה לספירה, היה מאחרוני ההיסטוריונים של יוון. הוא מוכר לקוראי העברית בעיקר על שום הביוגרפיות המקבילות שחיבר על אנשי שם יוונים ורומים. עם זאת, חלק הארי של יצירתו הספרותית שהגיעה לידינו הוא אוסף חיבורים הקרוי "מורליה", דהיינו, כתבי מוסר, שהם אסופה של מסות ודיאלוגים שעניינם רטוריקה, חינוך, פילוסופיה של המוסר, דת, מדע וספרות.

"על הפטפטנות" הוא אחד החיבורים היפים והטובים באסופה זו. בכשרונו הספרותי מתאר פלוטרכוס את הפטפטנות כנגע שיש למגרו. הוא מעשיר את חיבורו בסימוכין מן המורשת הקלסית ובהצגת טיעונים עקביים ומעוררי השראה. היצירה מחכימה ובו בזמן משעשעת את קוראיה, היות שהכתוב בה הוא עדכני לזמננו אנו ממש כשם שהיה לקוראיו העתיקים.