מכתב להורטיוס

ב־1995, כשחיבר את 'מכתב להורטיוס', כבר היה יוסף ברודסקי (1940-1996) שבע תלאות, נדודים וכיבודים. ב־1965 הוגלה המשורר יליד לנינגרד לעיר ארכנגלסק לחמש שנים בעוון "שוטטות", וב־1972 הוגלה סופית ממולדתו, וזאת, לדבריו, דווקא בשל הניטרליות הפוליטית של שירתו. בשל מוצאו היהודי היה ברודסקי אמור להגיע לישראל, אך היות שלא חש זיקה ליהדות, העדיף את ארצות הברית, שבה יכול להשתלב באקדמיה בתחום הלימודים הסלאביים. הוא השתקע באן ארבור, מישיגן, ושם חי, לימד, תרגם, וחיבר שירה, פרוזה וקטעי ביקורת עד מותו. ב־1987 זיכתה אותו שירתו בפרס נובל לספרות, וב־1991 הוכתר בתואר "משורר הקונגרס" – משוררה הרשמי של ארצות הברית לשנה אחת.

מן הבחינה הפיוטית, שיריו של ברודסקי הולכים בגדולות. אין הם מנסים להביע דעה כלשהי על המציאות, וגם לא למסור את הרושם האישי שהיא מותירה בחוֹוֶה אותה, לחדדו או ללוש אותו: הם מבקשים להחליפה מכול וכול במנגנון אחר, מוצלח יותר, שרכיבי היסוד שלו הם הכלים השיריים עצמם. בניסוחה של המתרגמת נילי מירסקי, אצל ברודסקי "הצליל, החרוז, השיר – אלו הופכים [...] למהות נִפחית מוחשית, למין חלל מציאותי, שבו עשויים להתרחש דברים מדברים שונים, שחוקיותם אינה מותנית עוד בחוקי המציאות הממשית, אלא בחוקי המציאות הלשונית גרידא." שירים אלו בונים את עצמם ונסחפים אחרי עצמם; בתוכם "לא התחושה קובעת את סדר התמונות המבטאות אותה, אלא להפך, ההיגיון הוויזואלי הקושר את האימאז'ים הוא המַתנה את התפתחות התחושה המבוטאת".

מכתבו של ברודסקי למשורר הורטיוס בן רומא העתיקה, שאותו חיבר בערוב ימיו, עוסק בקריאה יותר משהוא עוסק בכתיבה. עם זה, הוא עומד איתן על תשתית האידאולוגיה הפואטית של המחבר. חיבור זה אינו פשוט לקריאה, וזאת לא רק משום שהעיסוק ביצירה פיוטית כתחליף למציאות ובקשר הייחודי שבין קורא למחבר נודד לעיתים קרובות אל מחוזות ערטילאיים ומופשטים. עיקר הקושי שהוא מציב בפני המעיין בו נובע מכך שהוא ממוען אל מי שהמחבר רואה בו ידיד ותיק, החולק עימו גוף רחב של ידע משותף, ועל כן אינו חש צורך להסביר את עצמו למען קורא־מציצן כלשהו. מונחים במיתולוגיה, בהיסטוריה, בגיאוגרפיה, בתולדות השירה ובתורת הפרוזודיה מופיעים כאן בלי שום פירוט או הבהרה, ומהלכי טיעון שבמסה עיונית היו דורשים פסקאות שלמות נמסרים כאן כלאחר יד או מושמטים כליל.
ניסוחו השוטף, האינטימי והדיבורי של המכתב מתנגש התנגשות ישירה עם תוכנו, המשופע בלמדנות מן המעלה הראשונה ועוסק בעולמות עליונים, שבהם הגופניות והשיריות מתחברות יחדיו. אבל התנגשות זו מתיזה שפע של ניצוצות. הכתיבה הסוחפת, האישית, עתירת המעוף וחסרת המורא של ברודסקי בערוב ימיו מלהיבה ומושכת, והיא עשויה לגרום לכל קורא לרצות להיעשות לקורא טוב יותר.