בעוד אלף ימים

בעוד אלף ימים יוטבעו על פני ארבעים
שנה כמסכת מוות. אני שורקת בבוז כלפי
מי שהזמן נוגע בו בעדינות עדיין, ובשעה
שאני מתאפרת, כתב פלסתר נגלה במראה:
הנעורים, חזירים, ברשותם הכול ולא כלום.
כדי לשחזר את הנפילה מעבר למעקה המיטה
המסורגת, אני ממששת את הצלקת שמתחת
לסנטרי:
(עמ' 9)

היה לי נמר על קלמר. עץ כהה ומנעול כשל
ארגז תחמושת. כשמטוס חיל-האוויר הרעיד
את חלונות הכיתה, פיות קטנים נפתחו
נסגרו, שיני חלב נשרו התנדנדו, רטט הבל
בוקר בניחוח קלמנטינות. הנפתי באוויר את
הקלמר וחבטתי בפורמייקה הירוקה. פקעו
הצירים. התבקע העץ. ברח הנמר מן הקלמר
בחזרה לאפריקה. נשלחתי לעמוד בפינה:
(עמ' 38)

השירה של גלית סליקטר בספר שיריה הראשון, "בעוד אלף ימים", היא שירה פרוזאית, כזו ששואבת את הקורא בה אל רגעים אוטוביוגרפיים קצרים יותר ופחות, מזוקקים וצפופים של ילדות, משפחה והורות במובנים שאינם פסטורליים ושלווים כפי שהמושגים הללו עלולים לרמז.  ההתבוננות של הדוברת בעולם הפשוט נעשית מנקודת מבט שאינה פשוטה כלל ויוצרת קוביות שירה צלולות. בין השירים מסתתרים קטעי פרוזה מוצהרים, נטולי ניקוד, סיפורונים משלימים.